שיירות במדבר - נלקח ממאמר של אוריון
מקובל על החוקרים לתארך את הופעת הגמל, כרכב שיירות מדבר במזרח הקרוב, למאות
ה - 11 -13 לפנה"ס. עד אותה תקופה אילצה תפוצת המשקעים את שיירות החמורים, הידועות כבר כאלפיים שנה מוקדם יותר, לנוע ממסופוטמיה במעלה נהר פרת עד אזור תיפסח, ולהגיע אל בקעת הלבנון או אל נאת דמשק )אופום או אופי במצרית(, תוך עקיפת המדבר הסורי מצפון, לחצות את ארץ-ישראל ולנוע לאורך חוף סיני עד לאזור הדלתה.
תפוצת המשקעים במזרח התיכון התוותה לא רק את דרכי שיירות החמורים, הפרדים והסוסים לאורך שולי הסהר הפורה, אלא גם את צירי התנועה של הרכב האופני הנגרר על-ידי בהמות אלו
התפתחות שיירות של גמלים בסוף האלף ה - 2 לפנה"ס היוותה מהפכה תעבורתית, שפתחה צירים ישירים חוצי-מדבר מן המפרץ הפרסי ומדרום-ערב אל הים-התיכון
תיארוך הופעתה של הישות הערבית-נבטית בנגב הינו עדיין מעורפל. ניתן לתארך אותה לסוף התקופה האשורית - ראשית הפרסית )המאות ה - 8 עד ה - 6 לפנה"ס(. עדויות ארכיאולוגיות לחניונים נבטיים מן המאה השלישית לפנה"ס במואה ובעבדת, וכן למצד נבטי במואה ולמצודה נבטית בתל ניצנה מן המאה השנייה לפנה"ס, מסמנות את שלב היאחזותם הברורה בנגב .החניונים מתפתחים בהדרגה כחאנים, ואלה מהווים, כנראה, מרכזי - גיבוש לערים הנבטיות העתידיות.
הגמל - תפוצה וביות
הגמל החד-דבשתי נפוץ בעיקר בדרום-מזרח אסיה ובצפון-אפריקה כולל המזרח-התיכון, ואילו הגמל הדו-דבשת נפוץ בעיקר במדבריות הקרים של אסיה המרכזית. תהליכים אבולוציוניים, בשילוב תכונות פיסיולוגיות ודרכי התנהגות, הביאו להתאמתו של הגמל להישרדות בסביבה מדברית
השיירות - מבנה, ארגון וביצוע
אלה בקירוב תבניתן של השיירות הקדומות
גוף השיירה
החל מסוף האלף השני לפנה"ס נכללו בו גמלים הנושאים מטעני סחורות, אספקה, מים, סוחרים ונוסעים שונים. מספר הגמלים נע, כנראה, מבודדים ועד מאות אחדות ואף יותר.
המנהיג - בטבלת תדמור הוא מוגדר כ'סינודיארך' )בערבית: באשי(. הוא נבחר בידי הגורם
היוזם: ממלכתי, עירוני, שבטי, איגוד סוחרים וכו'. אחריותו הייתה כוללת - משלב התארגנות
השיירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שיחי' בדווי חזק וידוע .בחרמב
מטה השיירה
בעלי תפקידים נוספים לעזרתו של המנהיג: מורה-דרך )בערבית: דליל(, לא פעם אב ובנו המתלמד; אמרכל, רצים ומשרתים.
משמר נייד - רכוב ו/או רגלי.
נהגי הגמלים - בעליהם או נהגים שכירים, אחד לכל גמל או לגמלים אחדים.
הגמלים - סופקו על-ידי היוזם או על-ידי שבטים 'מגדלי גמלים', במרחב הסמוך לעיר המוצא.
אל השיירה העמוסה צורפו גמלים 'ריקים' להחלפה. לעתים שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק אתהגמלים ואבטח את השיירה - בכעין מונופול.
הכנות ליציאה
לכל יציאת שיירה, בכל היקף שהוא, קדם שלב פעלתני של התארגנות:
ריכוז הון, בחירת מנהיג, ריכוז המטענים, גיוס גמלים ונהגי גמלים, מינוי מטה, הסדרת חוזים וביטוח, הסדרת הסכמי-מעבר עם 'מלכי הארצות' - בעיקר שיח'ים בדוויים, וגיוס יחידות משמר.שלב זה יכול היה להימשך עד חודשיים-שלושה.
ציר התנועה
נבחר על-ידי המנהיג מבין הצירים שהיו בכל התקופות הנזכרות, כבר 'עתיקים
כזמן', לאור הערכת-מצב שלקחה בחשבון שיקולי עבירות, עונות השנה, מצב מקורות המים
במרחב, מצב המרעה, מצב הביטחון לאורך הצירים השונים, גובה התשלומים שיש לשלם עבור מעבר, יחסי הכוחות בין השבטים ובין האימפריות וכו'.
צורת התנועה - השיירה נעה על-פי-רוב במתכונת קבועה: המשמר הקדמי, עם מורי-הדרך, נעו קילומטרים אחדים לפניה, אחריהם נעו המנהיג ומטהו, ואחריהם השיירה עצמה, כשלאורכה נעים, פרושים, אנשי המשמר.
השהיות בדרך במשך היום היו קצרות. בתנאי שרב קשים הייתה שהיית צהרים ארוכה יותר. הכניסה לחניון לילה בשטח הייתה בדרך-כלל שעה-שעתיים לפני שקיעת השמש לפריקת
הגמלים, לפיזורם למרעה ולהתארגנות לקראת הלילה, כאשר המטענים מסודרים במעגל,
כעין חומה, שבתוכה מאהל ומחוצה לה מוצבים זקיפים. גם הגמלים נכפתו והורבצו בחוץ.
בחניית לילה בתחנות הדרכים, הוכנס כנראה לחצר החאן רק חלק מן השיירה או רק המטענים, המטה ועשירי הסוחרים. אלה היו מבלים ערב בבתי המרחץ ולנים בחדרים.
מהירות התנועה ומשקל המטענים - אלה הושפעו מעומס הגמלים, ממספרם, מעבירות שטח, מעונת השנה, ממצב המרעה ומקורות המים וכו'. המסע מבצרה לחאלב שאורכו
כ2000- ק"מ, ארך 7 עד 30 יום - גמלי רכיבה רכובים - מסוגלים לנוע כ5-9 ק"מ בשעה, במשך 10-20 שעות ברציפות, בשטח נוח. - גמלי משא עמוסים - נעים כ4- ק"מ בשעה, כ - 30 עד 40 ק"מ ביום
תודות למבנה גבו הקמור יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס, הפרד או החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו, לא יכול להתרומם על רגליו האחוריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות. גמלי הנוודים בסהרה נושאים ביום, בדרך-כלל, עד 150 ק"ג. בקורפוס הגמלים הבריטי, במלחמת העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ - 200 - ק"ג. גמלי משא גדולים, שמשקלם כ -600 - ק"ג, יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב מסע רגיל
ט"א לורנס, 'איש ערב', מדווח בספרו 'שבעת עמודי חכמה', על סבילותם של גמלי רכיבה ועל
עם היתקרבות למקור מים, היו הגמלים מריחים אותו מרחוק. הגמלים 'הריקים' היו מאיצים,
מקדימים את השיירה ומדליחים את המים ברגליהם... בתנאי צמא הייתה מתפתחת תחרות
סמויה ואכזרית בין נהגי הגמלים על השקיית גמליהם...
מור ולבונה
מה הם חומרים אלה? מדוע היו מבוקשים ויקרים כל-כך בעולם העתיק? כיצד והיכן יוצרו?
כיצד הובלו ושווקו? מה היו שימושיהם? מה היו ההשפעות התרבותיות, הכלכליות והפוליטיות של הביקוש להם?
לשאלות אלו קיימות כיום רק תשובות חלקיות. אלה מבוססות על כתביהם של סופרים מימי
קדם ממסופוטמיה, ממצרים, מארץ-ישראל, מיוון ומרומא; וכן על תיאורי מסע, חפירות
ארכיאולוגיות ומחקרים שנעשו במאה זו.
עצי המור והלבונה גדלים באופן טבעי רק בשני מקומות בעולם: בדרום-ערב ובצפון סומלי.
הסיבה לתפוצתם המוגבלת היא, כנראה, הצירוף האקולוגי המיוחד של משקעים, תוצאת
המונסון הדרומי-מזרחי, טמפרטורות גבוהות וסוג קרקע המצוי רק במקומות אלו. בהרי תימן,
המגיעים לגבהים של כ 3000מטר נע ממוצע הגשמים השנתי בין 600 ל - 800- מ"מ.
מפיקים את המור והלבונה באמצעות חיתוכים אחרים בקליפה, באורך של כ12 - ס"מ כל אחד מחתכים אלה נוזל שרף, המתקשה בבואו במגע עם האוויר. אז נוצרים גושים קטנים, המכונים לעתים 'דמעות הפקת השרף נעשית בעונה החמה, בחודש מאי, אבל בתקופה הרומית היו מפיקים אתו גם בראשית האביב, כדי לקבל יבול נוסף. בסתיו נאספות'הדמעות ומאוחסנות במחסנים, שתוכננו במיוחד למטרה זו ומוקמו באזורי הגידול. מחסן כזה מכיל תשעה חדרי איחסון וחדר גדול יותר בצד, למגורי עובדים ושומרים. את איסוף היבול משלימים עד החורף, ואז נארז השרף בשקים ונשלח. בימי קדם היו סדר הפעולות וזמן ביצוען דומים.
הלבונה
צבע השרף נע בין צהוב לבין ירוק חיוור, עד לחום-צהבהב זהוב. החומר שקוף בעת היאספו אך נעשה אטום עקב שפשוף הנטיפות זו בזו בעת ההובלה.
הלבונה בוערת בקלות ומפיקה עשן ריחני. משמכבים את האש, מוסיף הרמץ ללחוש עוד זמן רב ולקטר עשן לבן בעל ריח עדין וארומטי. הלבונה נוצרת משני מיני עצים סוככניים של הסוג Boswellia
ממשפחת הבושמיים. למין הראשון אין גזע מרכזי. הענפים יוצאים סמוך לפני הקרקע ומשווים לו מראה שיח. בתנאים רגילים מגיע העץ לגובה של כ 2.5- מטר אבל בתנאים טובים במיוחד הוא יכול להגיע גם עד 5 מטר למין השני יש גזע מרכזי יחיד, והוא יכול להגיע לגובה של כ7- מטר הלבונה שימשה בעיקר לקטורת, כלומר - ליצירת ניחוח בעת שריפתה, כאמצעי פולחן של רוב עמי המזרח הקדום. זה גם היה שימושה העיקרי אצל עם ישראל, כפי שמעידים פסוקים רבים במקרא )שמות, ל, 43; ויקרא, ב, 1; ויקרא, כד, ועוד(.
השימוש בה נמשך במאות הראשונות לספירה, כפי שנראה מן המשנה )מסכתות זבחים, מנחות, שקלים, יומא וסוטה(. יתכן שהיה שימוש דומה בבתים פרטיים, כפי שמרמז המספר הגדול יחסית של תנורי קטורת קטנים, שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל.
בקברו של תות-אנח'-אמון, נערכה אנליזה, והם זוהו על-ידי לוקאס כלבונה. אולי נועדו להבערת קטורת בגלגול הבא הלבונה הובערה כקטורת על-ידי היוונים והרומים. פליניוס מספר, שבטקסי האשכבה לפופיאה, אשתו של נירון, הובערה כמות לבונה השווה לייצור השנתי של דרום-ערב, ושהדבר נעשה על-מנת לכסות על ריח הגופה הבוערת. יתכן שבמקורו היה זה מנהג, שמטרתו להנעים לאלים, שהלבונה הייתה אהובה עליהם...
בעולם היווני-רומי לא היה שימוש רב בלבונה, בתכשירים קוסמטיים ובבשמים, אך הייתה לה חשיבות רפואית רבה. תכונותיה עשו אותה ליעילה נגד שטפי דם, בריפוי פצעים ובניקוי. השתמשו בה נגד רעלים שונים, כתרופות לכאבים בצד הגוף ובחזה, להתנפחות כלי הדם, לשטפי-דם בפה ובגרון, לפציעות, לאיברים משותקים ועוד.
על-אף שהלבונה אינה נזכרת בהקשר זה בספרות של עמים אחרים באותה תקופה, יש להניח שהשתמשו בה בצורה דומה בארצות 'הסהר הפורה', כי תרופות היוונים והרומים דומות במקרים רבים לאלה של רופאי המזרח הקדום.
המור
צבע השרף חום-אדמדם. הוא בוער בקלות וכמעט אינו מוציא עשן ואינו מותיר פיח. הרמץ מפיק עשן לבן, שאינו חריף כריח הלבונה ודוחה במקצת בריחו. צבע הטיפות הקרושות של המור המשובח בעברית המקראית נתייחד הפועל 'קטר' למעשה הפולחני של שריפה והעלאה בעשן. הוא צהוב-אדום סוגיו המשובחים פחות ניכרים בטיפות שתוכן מנומר או שחור, והטיפות בעלות האיכות הגרועה ביותר צבען שחור גם מבחוץ שרף המור מופק מן העץ
Balsamodendron myrru
. זהו עץ סוככני בעל גזע מרכזי, שקוטרו מגיע ל 30- ס"מ, ונופו מכסה שטח שקוטרו עד 6 -5 מטר . גובהו תלוי באקלים. נושא עלים רק לזמן קצר, לאחר תקופת גשמי המונסון - סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר. לאחר שהעלים נושרים, מופיעים על הענפים קוצים ארוכים.
ידוע לנו, שבשני המקרים נועד המור לשימוש כבושם או כמישחות. הכתובות בדיר-אל-בחארי מספרות, שחתשפסות שמה מור על רגליה.
נתיבי סחר ביבשה ובים
למור וללבונה היה ביקוש רב בעולם העתיק בגלל שימושיהם הרבים. על-מנת לספק את הביקוש הזה, פיתחו תושבי דרום-ערב מערכת מאורגנת היטב להפצה של סחורתם ולשיווקה. עזר לכך מיקומו של חצי-האי ערב, שלו קשר ישיר עם סיני, ארץ-ישראל, סוריה ומסופוטמיה, והמוקף ים ממערב, מדרום וממזרח. כך היה לערבים קשר ימי ויבשתי גם יחד עם מרכזי התרבות הגדולים שבצפון ובמערב, וקשר ימי עם הודו ועם מזרח אפריקה.
יש להדגיש, שבשום עת לא הייתה קיימת דרך בשמים אחת בלבד, כפי שנטו להניח רוב החוקרים. בכל התקופות השתמשו במערכת נתיבים, מהם ביבשה ומהם בים. נתיבים אלה עלו וירדו לסירוגין בחשיבותם, עם השינויים הגיאו-פוליטיים והכלכליים בערב, במזרח הקדום ובאגן הים התיכון. כך, למשל, נזקים כבדים, כתוצאה משוד ספינות-סוחר בים, יכלו לגרום לסוחרים שיעברו לנוע בנתיבים יבשתיים, ולהפך: מיסוי כבד ביבשה ופשיטות שוד תכופות של שבטי המדבר, יכלו לאלצם לחזור ולהשתמש בספינות להעברת סחורותיהם בים האדום או דרך מיצרי הורמוז
פטרה
אנו משערים, כי חשיבותה של פטרה - מעבר נקרת הסיק ומקורות המים שלה - החלה לעלות במקביל להופעת הגמל כרכב שיירות ולהתפתחותה של מערכת שיירות המדבר, החל מסוף האלף השני לפנה"ס.
שיירות המלח בסהרה כיום
בדרום מדבר סהרה, במדינת ניג'ר, מדווחות מסוף שנות ה 60 - של מאה זו, שיירות גמלים
הנושאות מטילי מלח מאתר הפקתם למרכזי סחר בארץ הנושבת. קיים דמיון מרשים בין תיאור השיירות בנות-זמננו שתבניתן העיקרית ואורחות תנועתן דומות הן, ומשמרות אותה מסורת של שיירות המדבר מן התקופות ההיסטוריות. אתר ההפקה של מטילי המלח הוא בנאת המדבר בילמה במזרח ניג'ר מרחב זה של מדבר קיצוני, המשתרע על-פני דרום אלג'יריה ומזרח ניג'ר, מאוכלס בעיקרו על-ידי בני מטה הטוארג שמוצאם ברברי קדום. בנאת בילמה מפיקים מטילי מלח זה מאות שנים בריכות שיקוע החצובות בשכבת המלח, מוצפות מים בתהליך מבוקר, תוך כדי קירצוף דפנותיהן. עיסת המלח המופקת נדחסת אל תבניות עץ ומיובשת בשמש למטילים או כיכרות. כל מטיל שוקל כ20- ק"ג, ושישה מהם מועמסים בסלי קש ובאיזון עדין משני עברי דבשתו של הגמל הרובץ. בנוסף למטילי המלח, מועמסים על גמלים אחדים דוחן לאדם ומספוא לבהמההשיירות בנות-זמננו מונות כ 1000 עד 5000 גמלים במבנה חופשי, המתפצל לא אחת לתת-שיירות
בנות עשרה גמלים בלבד. בעלי הגמלים אינם משתתפים במסעות אלה, אלא שוכרים גמלים
ההולכים רגלית או רוכבים חליפות. אורך המסלול מבילמה עד אגדס העובר דרך נאת מדבר ושתי בארות מלוחות, הוא כ 1100 - ק"מ. הדרך נמשכת שלושה שבועות. ההשכמה לפנות בוקר. לפני התזוזה משקים את הגמלים "עד כדי להתפקע", כדי שיוכלו לעמוד בצמא מספר ימים. המים לאנשים נישאים בנאדות עור עיזים. הגמלים נקשרים ראש-אל-זנב, טורים טורים. אין כמעט שבילים במרחב הדיונות הזה.
הניווט הוא בין הדיונות האורכיות על-פי השמש וכוכבי הערב. קצב התנועה 3-4 ק"מ/שעה.
רקיע ללא ענן. השמש רותחת. החולות לוהטים. אוכלים מן היד אל הפה תוך כדי תנועה, הנמשכת עד מאוחר בערב. בחניה פורקים את הגמלים, כופתים אותם ומגישים להם מספוא. אוכלים דוחן טחון ושותים תה חריף ומתוק מאוד.
הגעה בחצות, לאור הירח, אל נאת הדקלים פאצ'י. מנוחה של יומיים. קליעת חבלים מחדש.
מפגש עם שיירות אחיות. סופת חול עזה, מרעה בואדי לא רחוק, או ממטר אקראי - משהים
לעתים את השיירה ליום-יומיים. ושיירות ריקות נעות שוב אל מקורות המלח דרך המדבר - אולי אף ברגע זה
